כלבים כמורי דרך או כלבים כמשפרי מציאות 

כלבים כמורי דרך

מילדות כלבים תמיד חלק בלתי נפרד מחיי. להגיע חזרה הביתה מבית הספר לקח לי זמן רב כי היו כל כך הרבה כלבים שעצרתי להגיד להם שלום, וללטף אותם בדרך.

כלבים לימדו אותי המון. הם לימדו אותי להירגע ולמצוא שקט פנימי, לימדו אותי להתחשב באחר ובחלש, לימדו אותי להמשיך ולהשתולל כמו ילדה, למדתי דרכם אפילו אייך לגדל את הבנות שלי וכשאני חושבת על זה, אני עדיין לומדת מהם.

מעבר לכך שהימצאות עם כלב תורמת לבריאות טובה (הורדת לחץ דם והאטת דופק מהיר) היא גם תורמת לשיפור הערכת העצמית, הודפת דיכאון ומשפרת מצב רוח וזאת הודות להגברת ייצור הורמוני האוקסיטוצין וסרוטונין (ההורמונים האחראים לתחושה הטובה) והורדת הורמון הקורטיזול (מצוי בגוף בזמן לחץ) רק כי ליטפתם כלב.

בשנה וחצי האחרונות עבדתי דיי הרבה עם נוער בסיכון וכלבים. זה אפשר לי לצפות מהצד בפלא שהם מחוללים בנערים אלה שהיו לעיתים אבודים ומיואשים. אני קוראת לזה פלא כי לדעתי, אין לזה שם יותר מתאים.  באחד המוסדות שלימדתי בו כלבנות, שהה נוער שאלימות ודריסת החלש היא דרכו היחידה. גם אם הנער, בליבו, רצה להתנהג אחרת הוא לא עשה זאת, כי אז הוא היה הופך לחלש. במפגשים הראשונים עם הכלבים הם משכו אותם חזק ברצועות, ניסו לגרום לכלבים לריב, צעקו אליהם והפחידו אותם. השינוי קרה דיי מהר ואני חושבת שאני יודעת מה הרגע שבו זה קרה אצל כל אחד מהם. זה היה רגע של לבד עם הכלב, בצד כשלא כולם רואים, ליטוף, חיוך אפילו חיבוק. היה לידם מישהו שלא שפט אותם. ההתנהגות האלימה הוחלפה ברצון לגונן ולשמור על הכלבים, להיות אלו שלוקחים אחריות ומטפלים ביצור הזה שפשוט אוהב אותם .

שינוי מעניין נוסף שנחשפתי אליו באותו המוסד היה שנערים מ"חבורות שונות" התחילו לחבור יחד בזכות הכלבים. בתחילה נער מחבורה אחת לא הסכים לעבוד בשיתוף פעולה עם נער מקבוצה אחרת או עם נער דחוי ודווקא אותם נערים מופנמים או דחויים מצאו עצמם מצטיינים בהישגים שלהם עם הכלבים ולעיתים היו עוזרים בהדרכה של נערים אחרים. 

אחד האזורים שעבדתי בהם, היה ידוע לשמצה עקב קרבות הכלבים שהיו מתקיימים שם על בסיס כמעט יומי.  נערים אלו העריצו את הפיטבול החזק אך באופן מאד מעוות. הם סיפרו בהתרגשות על כלב מפורסם שניצח בשמונה קרבות רצופים! עד שבאחרון, הוא נוצח ומת.  גם שם הכלבים הצליחו לחולל שינוי. אמנם לא אצל כולם, יחד עם זאת, יש שם כמה נערים שאני בטוחה שלא ישתתפו בקרבות כלבים יותר לעולם. תהיתי לעצמי מאין הגיע השינוי. הרי כלבים הם לא דבר חדש עבורם. אולי השינוי הגיע מכך שהם למדו להכיר ולהעריך את הכלב מעבר לחוזקו הפיזי?  הם למדו את השפה והתקשורת שלו, הם למדו מתי הוא מרגיש בנוח ומתי לא, הם למדו שכלב יעדיף להימנע מתגרה, את היכולות שלהם ככלבי שירות והצלה. הם למדו לאהוב את הכלב לא בזכות כוחו אלא בזכות זה שהוא הצחיק אותם ועשה דברים רק עבורם. גם אצלי באותה מסגרת הכלבים שינו משהו. מן הסתם, בתור אוהבת כלבים, לשהות במחיצת נערים אלו ולשמוע את עברם עם כלבים לא היה פשוט עבורי. בהדרגה ועם הזמן למדתי גם אני שהדרך היחידה להכיר אותם ולהגיע לליבם היא לא לשפוט אותם .

 כלב יכול לגרום לקשיש בודד לחייך ולהתרגש. קולגה סיפרה שהיא עבדה בבית אבות עם אחד הכלבים שלה. הייתה שם קשישה שכבר תקופה ארוכה אינה מעוניינת לתקשר עם אף אחד. ראשה היה שמוט מטה ועיניה עצומות. כנראה שבגילה המתקדם קשה לעניין אותה, לחדש לה  או לרגש אותה. הכלב עבר בשמחה וכשושי זנב בין הדיירים והגיע גם אליה. הוא רחרח אותה בעניין. עיניה נשארו עצומות אבל היד שלה, לאט, החלה ללטף את הפרווה שלו. הכלב נשאר לידה.  אני לא יודעת מה היה במפגשים הבאים אבל אני מאמינה שבחיי הקשישה הזו הכלב יצר שינוי. יצר תקשורת.

לעיתים, בעבודתי עם לקוחות פרטיים, הבעלים נפתחים אלי ומשתפים אותי ברגעים שבהם הם גילו שהכלב שלהם היווה מורה דרך עבורם. אני נחשפת לסיפורים מרגשים, מצחיקים וגם עצובים. הסיפורים ממשיכים ללוות אותי בדרכי הביתה ומחממים את ליבי. אילנה היא אישה מקסימה והיא בחרה לשתף גם אתכם בסיפור שלה:

בילי כלבי האהוב והמדהים

את בילי כלבי המדהים, מצאתי במוצאי חג סוכות לפני כשנתיים וחצי, במגרש החניה ליד  הבריכה בכפר.מישהו השליך אותו ואת אחותו שניהם גורים כבני שמונה שבועות.

לא ידעתי אם אני ערוכה לקלוט כלב .חלפה שנה מאז שהתאלמנתי מבעלי האהוב,  קיימתי אורח חיים רגיל עבודה, חברים, משפחה, אך נמצאתי בעצב מתמיד, הבית שאני ובן זוגי בנינו באהבה כה רבה, כדי שישרתנו בעתיד, כאשר נהיה זקנים, נראה כעת ריק ועצוב.  כעת הגיע הגור הקטן, שלא מש מבין רגלי. כשלושה שבועות נזהרתי בפסיעותיי  כשהגור הולך בין שתי כפות הרגליים שלי ומסרב לצאת משם.  בהתחלה  חשבתי להעביר אותו לאחת העמותות אך כבר במהלך השבוע הראשון היה ברור לי שהכלב נשאר, ושאני אשנה כמה הרגלים ונוהגים לטובת העניין. 

לקחתי גור כלבים קטן ומצאתי אושר רב.  בילי לימד אותי לצאת לחורשות ולהתבונן בטבע מקרוב.  בכל זמן פנוי אני לוקחת אותו לטיול טבע. אותו ואת  הכלבה המאומצת סו- שאותה אימצתי לפני כשלושה חדשים מאחת העמותות.   היציאה עמם לטבע לימדה אותי מחדש, להתבונן בצמיחה החדשה  במגוון הרב של פרחים וצמחים, ובעוד כל מיני מציאות שרק כלבים וילדים קטנים מסוגלים לגלות אותם. בילי השיב לי את שמחת החיים. הטיפול בו, על כל היבטיו,  גורם לי להרגיש טוב עם עצמי.  הדאגה לו ולבריאותו כאשר הוא חולה או לא מרגיש טוב  גורמת לי לשכוח מעצמי.  האהבה שאני חשה כלפיו  והרצון לחבקו כאשר הוא נועץ בי את מבטו התמים והנותן אימון, כל אלה מחממים את ליבי, ונותנים לי להרגיש שאינני בודדה יותר בעולם.

פעם שמעתי שאמרו כי כדאי שאנשים בודדים יאמצו בעל חיים. אז חשבתי, שבני אדם זקוקים קודם כל לבני אדם. כעת אני יודעת שאפשר לחוש אושר בקשר עם בעלי חיים, וגם ללמוד מהם על עצמנו ועל העולם.      

בעייני היכולת לתקשר ולחיות יחד עם כלבים זו מתנה נפלאה שאדם קיבל.                                                                       וכן.... זה הזמן לתת לכלב שלכם חיבוק / נשיקה / ליטוף  או עצם שווה